<h1>שו"ת הריב"ש סימן תצ"ח</h1>
<h2>דף כח:</h2>
תחלה מה שדנו המוקדמים לאסור הפרה ולהכריז עליה באסור, נראה לי שעשו כדין והראוי לעשות ליראי ה' ולחושבי שמו ולחרידים אל דברו. ועם היות שנראה שאם הפרה הזאת לא נשחטה במקולין, אלא ששחטה אדם לעצמו בביתו וקרה לו כמקרה אשר קרה לרבי יהושע זה בבדיקתה, ובא לשאול עליה לחכם לא היתה אסורה, ואע"פ שמתחלה קרא עליה שם טרפה. דכי אמרינן חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, היינו דוקא שטועה בשקול הדעת, משום דקם דינא, ואף אם התיר האחרון לא עשה ולא כלום. אבל אם הראשון טעה בדבר משנה אין בדבריו ממש, ויכול השני להתיר, כדתנן בבכורות פרק עד כמה [כ"ח ע"ב] ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א] מעשה בפרה של בית מנחם שנטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוה, אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון, אמר ליה רבי עקיבא טרפון פטור אתה שמומחה לבית דין אתה וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם. ואמרינן התם בפרק אחד דיני ממונות דחדא ועוד קאמר ליה, חדא דטועה בדבר משנה אתה, ועוד דמומחה לבית דין אתה, ומפרשינן התם טעמא בגמרא משום דכיון דאלו איתא לפרה בעינה הוה הדרא דיניה לאו דינא ולאו כלום עבד כיון דטעה בדבר משנה, וכן אם אין שם חכם שני והראשון עצמו נזכר שטעה בדבר משנה יכול הוא לחזור ולהתיר מה שאסר. וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שאפילו טועה בדברי הגאונים ז"ל כל שבשעת הוראתו היה חוזר בו אלו היה שומע דבריהם גם זה נקרא טועה בדבר משנה וחוזר, כי מה שקרא שם אסור אינו כלום. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק אלו טרפות [חולין מ"ג ע"ב] בההוא תורא דאתחילא ביה שחיטה בתורבץ הושט וטרפיה רבא, וכי מטא מילתא לקמיה דרבי אבא אמר תורא בין לרב בין לשמואל שרי, זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף בר חמא דלישלם דמי תורא. ופירש רש"י ז"ל שכבר האכילו לכלבים, דאלו הוה קמן הוה הדר ביה ומשתרי באכילה, דקיי"ל טעה בדבר משנה חוזר עד כאן. וכן כתבו כל האחרונים ז"ל. ואם כן כל שכן הוא במה שהטעות הוא בדבר עצמו ולא מחמת סברת הדין, כגון בנדון זה שהיה הטעות מחמת סתימת הפרה במקום הראוי לפתחה כפי דברי העדים, שאם הוא היה סבור שנפתחה כראוי ואסרה לפי שלא יכול לשום ידו בכל הריאה, וחשב שהיו בו סירכות וסביכות, ואחר כן נודע לו שלא היתה פתוחה כראוי וראה שטעה בדמיונו, אין זה קריאת שם אסור ויכול לחזור בו, וטעותא הוא דהדרא, כדאמרינן גבי קבלת שבת בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ז ע"ב] שהמתפלל של שבת בערב שבת אסור בעשיית מלאכה כיון שכבר קבל עליו שבת, אבל קבלה בטעות כסבור שחשכה ועדין הוא יום כגון ביום המעונן ואחר כך נראה שהוא יום, אינו צריך להבדל ממלאכה שאין קבלתו בטעות כלום.
